בכל מערכת בחירות מקבלות המפלגות המתמודדות זמן שידור כדי לפנות לאזרחי המדינה דרך כלי התקשורת ולפרסם את דעותיהן. מדוע המפלגות מתעקשות לפנות ישירות לציבור? מה מותר ומה אסור לאמצעי התקשורת לעשות במהלך מערכת הבחירות? כיצד עוקפות המפלגות את החוקים האלה?

מאת יוסי סעידוב

החשש הוא שכלי התקשורת ינקטו עמדה, יעדיפו מועמד אחד על פני האחר, וכך ייתנו ביטוי לאחת המפלגות שמתמודדת בבחירות ולא ייתנו חשיפה לשאר המועמדים.

את התעמולה המשודרת אפשר לחלק לשלושה סוגים:

• הצגת הישגי המפלגה בכנסת ובממשלה. המפלגה מציגה בפני הבוחר כיצד היא פעלה בעבור האזרחים בשנים האחרונות.
• הבטחות. המפלגות מתחייבות בפני האזרחים לפעול למענם אם הן יזכו בבחירות. כל מפלגה מתחייבת לפעול בדרך שהיא מאמינה בה ומנסה לשכנע את האזרחים להצביע לה.
• תעמולה שלילית. המפלגות תוקפות זו את זו ומסבירות מדוע הצבעה למפלגה היריבה תזיק לבוחר ואפילו למדינה. במסגרת התעמולה השלילית המפלגות גם נוקטות באמצעי הפחדה. הן מציגות תסריטים רעים שעלולים להתרחש אם המפלגה היריבה תנצח בבחירות.

תעמולת הבחירות נעשית לא רק ברדיו ובטלוויזיה, אלא נמצאת כמעט בכל מקום וכמעט כל הזמן. כל מידע שאנו חשופים אליו ומקבלים אותו הוא סוג של תעמולה. הפצת מדבקות ושלטים בצמתים, חלוקת חומרי הסברה בתיבות הדואר וכמובן – סיורים של המתמודדים במרכזי הערים, הם כולם תעמולת בחירות.