תארו לעצמכם שלא הייתם יודעים מתי בדיוק חל יום ההולדת שלכם, או מהו שם המשפחה שלכם.

חנה מאירי אינה יודעת מתי יום ההולדת שלה. היא אינה זוכרת את ההורים שלה ואינה יודעת בוודאות מה היה שמם. היא גם אינה יודעת מי היו האיש והאישה שגידלו אותה בשנים הראשונות לחייה ושבזכותם היא חיה.
מה היא כן יודעת על שנות ילדותה? ומתי הבינה שסיפור חייה הפרטי קשור לשואה? הצטרפו אלינו לשיחה גלוית לב עם חנה מאירי, שבסיפורה תעלומות רבות, עצב, אבל גם אופטימיות רבה.

פגשתי את חנה בדירתה היפה בירושלים ביום שישי בבוקר. בעלה דוד פתח את הדלת בפנים מאירות. התיישבנו בסלון, שעל קירותיו ציורים וקולאז'ים צבעוניים מאוד, מעשה ידיה של חנה. ביקשתי מחנה, שקודם כול, לפני שנדבר על העבר, תספר מעט על עצמה היום.

לחנה שלושה ילדים: גלעד, משורר וד"ר לספרות, יפתח, עובד ב'יד ושם', וטל, סטודנטית לקולנוע. חנה היא סבתא לשלושה נכדים: שירה בת 17, יונתן בן 15 ודניאל בן עשר וחצי.

לאחר שעבדה שנים ארוכות בתור אחות בכירה בבית חולים 'הדסה', פרשה לגמלאות, והיום היא מתאמנת הרבה בספורט, רואה סרטים והולכת לקונצרטים, נפגשת עם חברות, קוראת וגם מציירת. יצירה אחת מיוחדת תראו כאן בהמשך. "והכי חשוב", חנה אומרת, "זה שאני שמחה ואני בריאה".

הזיכרון הראשון: דפיקה בדלת

חנה, מה הזיכרון הראשון שלך?

חנה: "אני זוכרת חדר חשוך עם שולחן ארוך ובקצהו ילד. ואחר כך אני זוכרת שישנה אישה וישנו גם איש. אני זוכרת את האישה, ושאני אוהבת אותה מאוד. הבית מתנהל, האישה עוסקת בבישול ופתאום ישנה דפיקה בדלת ואני רצה לדלת, כמו שכל ילד היה עושה, ורוצה לפתוח אותה.

ואז, כדי למנוע ממני לפתוח את הדלת, האישה זורקת עלי את החפץ שהחזיקה ביד, ואני בהלם, ובוכה מאוד ושואלת אותה: 'למה עשית את זה?' והיא אומרת: 'לא פותחים את הדלת כשבעלי לא לבוש כמו שצריך'".

האם האישה הזאת הייתה אמא שלך?

חנה: "אז חשבתי שכן. אבל היום אני יודעת שנולדתי בעיר לבוב בפולין בשנת 1941. בשנת 1942 כבשו הגרמנים את לבוב והקימו בה גטו ליהודים. ההורים שלי גרו בגטו, וכשהרגישו שהסכנה גדולה מדי הבריחו אותי, התינוקת, מהגטו והביאו אותי לזוג נוצרים, שהיו שכנים שלהם, ואצלם גדלתי.

עד גיל ארבע הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. הזוג הנוצרי גידל אותי כאילו הייתי בתם ואני לא ידעתי שיש מלחמה או שאני יהודייה. היום אני מבינה שכשנשמעה הדפיקה ההיא בדלת, כנראה עדיין הייתה מלחמה, והאישה חששה שיגלו שאני יהודייה. היא מנעה ממני לפתוח את הדלת כדי להגן עלי. אבל את זה אני מפרשת היום, כשאני אדם מבוגר. אהבתי אותה מאוד."

הזיכרון השני: עוד דפיקה בדלת

חנה: "יום אחד, הייתי אז בת ארבע או חמש, הגיע לביתנו זוג. ואז, מי שעד אז חשבתי שהיא אימא שלי, אמרה לי: 'תראי, אני לא אימא שלך, אני רק הסתרתי אותך, אלו ההורים האמִתיים שלך ואת צריכה ללכת אִתם'. בכיתי בכי מר ולא הסכמתי ללכת. אבל בסוף נאלצתי ללכת עם האישה, ששמה היה סבינה, והאיש, ששמו היה הנרי".

"אני זוכרת את עצמי נוסעת ברכבות עם סבינה והנרי. נדמה לי שנסענו שעות רבות, ואולי ימים רבים. אנחנו מגיעים לגרמניה ושם אנחנו גרים באולם ענק עם המון משפחות אחרות. חילקו את האולם הזה למעין חדרים בעזרת וילונות. היום אני יודעת שזה היה מחנה עקורים".

איך הגיעה חנה לישראל? המשיכו לדף הבא כדי לגלות.